אלימות במשפחה. מהיום אימרו אלמ"ב
בואו נדבר במספרים. בישראל נרצחות מדי שנה בין עשר לעשרים נשים בידי בני הזוג שלהן. תוסיפו לזה עוד בין עשרים לשלושים מקרים של נסיון לרצוח נשים, ועוד מלא מקרים של תקיפה, פגיעה בפרטיות, רעש, חסימות דרך, גניבות, מרמה ומין. כולם בין בני זוג. כאלה שהם לא זוג יונים. ככה תגיעו ללא פחות מעשרים אלף תיקים בשנה שנפתחים בתחום של אלימות במשפחה.
אתם שומעים? 20,000 תיקים. מרוב שזה נפוץ כבר יש לזה קיצור. כמו שכמעט לא אומרים צבא הגנה לישראל, אלא צה”ל, ככה בבתי המשפט כמעט לא אומרים תיק אלימות במשפחה, אלא אלמ”ב.
ואל. אל תהיו נאשמים באלמ”ב. ברירת המחדל של נאשמים כאלו היא מעצר ומאסר. עוצרים אותם לפחות עד שהתלונה תתברר ויהיה ברור האם יש מספיק ראיות להגיש כתב אישום.
הרבה פעמים התיקים האלו קשים להכרעה. תחשבו על זה, מה שקורה בינה לבינו מסתכם במילה מול מילה. היא אומרת שחור, הוא עונה לבן. איך נדע אם היא אומרת את האמת? אז לפעמים היא גם סיפרה את זה לחברה שלה, או ששלחה מסרונים, או שהגיעה לבית החולים עם חבלה, אבל עדיין לא פשוט לקבוע אם הוא אלמביסט או שהיא מוסרת תלונת שווא.
רצח על כבוד המשפחה. בואו נחשוב על זה לאט
יש מגזרים שהמתירנות אסורה. אסור לה לעשות קעקוע. ולא לחשוף כתף. ולא לבלות עם חברות במועדון. ונגיע אל הסוף המר. היא נרצחת. והם מעזים לקרוא לזה ‘רצח על כבוד המשפחה’. יש כאן מלא רצח, אבל אין כאן טיפת כבוד. ויש שנים שהן תופסות חלק נכבד מהסטטיסטיקה. הנשים שלא כיבדו ונרצחו. בלי משפט. בלי עורך דין. בלי הסברים.
ולפעמים זה נגמר בלי רצח. עדיין זה יכול להיות נורא. תראו למשל מקרה בו נשלח נאשם ל- 12 שנות מאסר, אחרי שחתך את פניה של אשתו בגלל שהעזה לרצות להתגרש ממנו. הנה מה שכתב על זה השופט עמית מבית המשפט העליון בחודש יולי 2018:
“איננו מדברים במקרה “רגיל” של אלימות, אף לא במקרה “רגיל” של אלימות נגד נשים, אף לא במקרה “רגיל” של אלימות נגד נשים במשפחה. ענייננו במעשה נבלה סדיסטי של השחתת פניה של המתלוננת, בכוונת מכוון כדי להותירה מצולקת ו”מסומנת” לכל ימי חייה. מדובר בעבירה שמטרתה לגזור על נפגעת העבירה בידוד – או שתיאות להישאר כלואה במערכת יחסים שאינה חפצה בה, או שלא תהיה “מותרת” לאף אחד אחר.
מקרים מעין אלו, נכנסים לטעמי לקטיגוריה משל עצמה, קטיגוריה של פשעי אלימות מגדרית המבטאים דיכוי, שנאה והשפלה של המין הנשי. במדינות כמו פקיסטן, רווחת התופעה של גברים המבקשים “להעניש” נשים בדרך של שפיכת חומצה על פניהן. על התופעה נעשה סרט דוקומנטרי שזכה באוסקר בשם “Saving Face”. תופעה מחרידה ופרימיטיבית זו אין מקומה במדינתנו ויש להכחידה בבחינת “ובערת הרע מקרבך”. ידע כל מי שמחשבה רעה מעין זו עולה בליבו, כי הגמול למעשה יבוא לידי ביטוי ברף ענישה גבוה.”
לא סתם מחמירים, יש נשים שהן קורבנות אלימות במשפחה. נדבר סטטיסטיקה
אמנם עשרים נשים שנרצחו מאלימות במשפחה זה הרבה-הרבה פחות מאלו שמתים ממחלת הסרטן או מתאונות הדרכים, אבל חשוב להבין את ההבדל העצום: סרטן ותאונות דרכים – ועוד כל מיני, כמו פיגועים או מחלות לב וסוכרת – הם סוג של פגיעת גורל. היית במקום הלא נכון, בזמן הלא-נכון. לעומת זאת, מתוך 126 הנשים שנרצחו בעשור האחרון, בין השנים 2007 – 2016, ביותר משליש מהמקרים, הנרצחת התלוננה במשטרה לפני שנרצחה.
ומה שעוד יותר מבלבל הוא שבן הזוג התוקף הזה, יכול להיות נופת צופים בכל השאר. הוא אבא משקיען. עובד קשה. משכיל. הכל טוב, עד שנכנס בו השד. יש אמנם כאלו שהם אלימים ממש, גם בשאר תחומי החיים, אבל יש את אלו המבלבלים. משהו התעוות אצלם מתישהו איפשהו ורק טיפול יעזור. וגם הוא לא תמיד. אבל תדעו. שלא תגידו שלא אמרתי לכם. הם קצת כמו עברייני המין האלו. השקטים, המופנמים שאין לכם שום סיכוי לעלות עליהם.
סינדרום האישה המוכה
זה קורה לא מעט וצריך להקדיש לזה קצת מחשבה. אישה חוטפת במשך שנים מכות והשפלות מילוליות ופיסיות. והיא נשארת בבית. שמה את משקפי השמש בבוקר. לובשת את תחפושת ה’כל בסדר’, יוצאת אל העבודה או למפגש עם החברות וחוזרת אחרי כמה שעות אל התופת.
גם כשהמשטרה כבר נכנסת לתמונה היא ממהרת להתהפך. היא מבטלת את התלונה. רוצה אותו בחזרה בבית. הפחד ממנו כשייצא, מתערבב עם המבטים הכועסים של הילדים. וההורים שלו אומרים שהיא שטן ושתמיד היו לה דמיונות.
והיא מגיעה לדיונים שלו בבית המשפט. מסתירה את הצלקות. את זו מהחופשה בקפריסין כשהוא קם עצבני מהשנ”צ. את ההיא מהערב של חג השבועות, אחרי שכולם הלכו והוא הסביר לה שהבדיחה שסיפרה ליד השולחן היתה ממש לא מוצלחת. טוב, הוא לא ממש הסביר, הוא בעיקר הרביץ. ושלא לדבר על הפעם ההיא כשהצדיקה את איה הקטנה בויכוח מולו.
והיא מגיעה לדיונים שלו בבית המשפט וכאילו אין צלקות. היא ממש רוצה שיחזור כבר הביתה, או שרק ייצא מהכלא הזה שלא כל כך הולם אותו. הוא נראה פתאום כל כך מסכן. עיניו מצטמצמות והיא לא יודעת אם חרב עליו עולמו באמת, או שהוא מכין לה נקמה מארץ הנקמות.
היא מסבירה קודם לפרקליט או לפרקליטה ואחר כך לשופט או לשופטת שהוא יהיה בסדר. שהיא סולחת לו. אין לה ספק שהוא למד את הלקח. הוא לא יחזור על זה שוב. הילדים בוכים כל היום. איפה אבא? ואיך היא תפרנס אותם?
אל תשפטו אותה, את האישה המוכה. תאמינו לי, היא לא באמת רוצה עוד צלקות חדשות. היא כל כך מצולקת שהכל מסתחרר לה. אל תשפטו אותה. רק תכירו שיש דברים כאלו. תסמונת האישה המוכה. זה אמיתי. זה מוריד דמעות וזה מצריך מלא ממחטות.
לא סתם נזהרים, יש גברים שהם קורבנות של תלונות אלימות במשפחה
קחו רגע מאה שמונים מעלות. סכסוכי גרושים מפרנסים עורכי דין פליליים לא פחות מאשר עורכי דין של דיני אישות. תשאלו למה? כי כשבני הזוג נמצאים במאבק אז הרבה פעמים הם מתלוננים למשטרה על כל מיני איומים ודחיפות ומעשי אונס, בין אם היו ובין אם לא. הם מסירים את הכפפות ורותמים את ההליך הפלילי כאמצעי טקטי כנגד הצד השני.
כבר יצא לי לייצג מישהו שאשתו הזעיקה את המשטרה וטענה שהוא דחף אותה. לא היו דברים מעולם והצלחנו להוכיח את זה, כשהיא הוקלטה מודה בכך שהמציאה נגדו את אותה דחיפה, רק כי הוא רצה להתגרש ממנה.
אז כמו בהרבה נושאים בתחום הפלילי, האפור יותר אמיתי מהשחור ומהלבן. תהיו קשובים גם לצד השני. לא תמיד הוא התוקף והיא המותקפת. דווקא בגלל הקיצוניות של האלמ”ב, צריך להזהר שבעתיים לפני שמפעילים את כל עוצמת ההאשמה והענישה. צריך לוודא שמישהי לא משתמשת לשווא בכלי הפלילי המפחיד והעוצמתי כנגד בעלה.
כיצד החוק מטפל בעבירות אלימות במשפחה
בגדול, תחשבו יותר. זו תמצית הוראת המחוקק. הכנסת החליטה שמי שמרביץ לשכן שלו העונש המירבי שניתן להטיל עליו הוא עד שנתיים – ואם הוא ירביץ לאשתו באותה העוצמה, העונש המירבי יכול להיות כפול.
ככה גם בתקיפה שגרמה לחבלה. במקום שלוש שנים, העונש המירבי קופץ לשש שנות מאסר.
ואפילו בסרסרות לזנות. מי שיסרסר אישה לזנות העונש המירבי הוא חמש שנות מאסר ואם הוא יסרסר את אשתו העונש המירבי הוא שבע שנים.
אבל מה קורה במציאות, תן לנו את זה באמיתי
אל תרימו יד על אישה. זה עלוב. זה דוחה. זה מזעזע. אין לי מילים להתחיל להגיד לכם מה אני באמת חושב על מישהו שמעז להרביץ לבת זוגו. אתה לא אוהב אותה, תמצא את הדרך להיפרד ממנה. היא לא אוהבת אותך, אותו הדבר.
אל תהיו חשודים בעבירות אלמ”ב. אפס סבלנות. מינימום שיקול דעת. אלו ביטויים שאני שומע כל הזמן מקציני משטרה שמחליטים לעצור את הלקוח שלי כי אשתו אמרה שהוא נתן לה סטירה.
כמו שכבר הבנתם, גם הנשים הבינו את זה ושמענו גם על מקרים שהן ניצלו זאת לרעה כחלק מסכסוך גרושים.
אל תהיו נאשמים בעבירות אלמ”ב. הכל מחמיר יותר. קשה להשתחרר לחלופת מעצר. כמעט בלתי אפשרי למצוא מוסד טיפולי לגברים מכים. לא מספיק מה שהאישה עברה היא עוד צריכה לעמוד על דוכן העדים בזמן שעורך הדין שלך שואל אותה שאלות קשות מאוד.
משפט פלילי בעבירות אלמ”ב מפורר משפחות. זה מתכון כמעט מובטח. לא מספיק מה שקרה, גם הילדים מתחילים להקרע בין אבא לבין אמא. אם חס וחלילה הם היו עדים, אפילו יגבו מהם עדות בפני חוקרת ילדים או במשטרה (תלוי בגיל שלהם). ואולי גם הם יעידו בבית המשפט. מול אבא. יש דבר נורא מזה? בקיצור, אל.