השבוע הבנתי שבבית המשפט כדאי לומר אמת. לפני מספר חודשים נחת במשרדנו סיפורו המורכב של אבי, שהואשם בביצוע עבירות מין קשות בקרובת משפחה רחוקה. אבי, נשוי ללירון ולהם שני ילדים קטנים.

ואיני רוצה בפגישתם בלילה חלמתי שהם נפגשים. לא סתם נפגשים אלא אפילו חולקים חדר משותף. התעוררתי בתוך שלולית שיבשה על הכרית. מתחתי את חולצתי כלפי מעלה ולאפי נשאפה – קצרה אך

חלומו של רוני “תשמע קטע, לפני שנצלול לממצאים של אלת הבייסבול,” פתח רוני, “בגלל כל השיחות שלך איתי על זדורוב והמאמרים שכתבת וההרצאות, חלמתי לפני כמה לילות וואחד חלום.” ובחלומו הוא

היא התקשרה אתמול בבוקר. דיבורה השוצף, כמו מים ניתכים לתוך בריכה בטבע, רימז לי ששערה סתור. אי אפשר להמשיך ככה, פלטה לעברי, ואני שמעתי ברקע את צופרי כלי הרכב ושוב ידעתי:

להתרגש מהפעם השניה אפשר לספור על אצבעות הידיים והרגליים את מספר הספרים שהוא קרא. או לפחות את אלו שהוא סיים עד הסוף. וכשהוא התחיל לחשוב על כתיבת ספר הוא פתאום שם

לני של פעם הוא עצר בפאב שהוסב למסעדה, או אולי להיפך. ביקש כוס בירה וצלוחית זיתים. ביקש וקיבל. גמע ובלס. חזר אל האוטו בדרכו לכלא שטה. בדרך, לא שיער לעצמו שטוויסט