האמת השברירית

השבוע הבנתי שבבית המשפט כדאי לומר אמת.

לפני מספר חודשים נחת במשרדנו סיפורו המורכב של אבי, שהואשם בביצוע עבירות מין קשות בקרובת משפחה רחוקה. אבי, נשוי ללירון ולהם שני ילדים קטנים. חן, כיום נושקת לגיל 18, התגוררה עם משפחתה המתפוררת באזור המרכז ומצאה מפלט מסכסוך הגרושים שהתהווה בין הוריה, בנסיעות לדודים האהובים שבצפון. לא נצלול לפרטים, מלבד שנספר כי חן התייצבה במשטרה ושטחה את סיפורה ולפיו אבי ביצע בה מעשים מיניים בניגוד לרצונה, במהלך השנים האחרונות, כל אימת שישנה בביתם שבצפון.

אבי מנגד טען שאמנם בינו לבין חן היתה התכתבות מינית בלתי ראויה, שכללה שליחת סרטון ומלל זימתיים, אך עדיין לא ביצע בה מעשים מיניים אסורים.

המשימה להגן על אבי הוטלה על עירית שותפתי. הנסיון שלה בתחום ועברה כתובעת-נושכת, אשר הכינה עשרות מתלוננות בעבירות מין, ערב עדותן בבית המשפט, לא הותיר מקום לספק כי אם מישהו יוכל לסייע לאבי – ובשלב הזה היה ספק רב בכך – תהא זו עירית.

בחודשים שחלפו צללה עירית לנבכי חומר החקירה וניסתה להבין מאיין יבוא עזרה. עדויות שנזכרו בעל פה, ומורקרו בצהוב ובכתום, כמו להדגיש שמתישהו אמרה חן משהו אחר; עימות מצולם בין אבי לחן, שתועד בחדר החקירות וגרם לעירית להתאכזב בכל צפייה בו ששובר השוויון אינו באמתחתה; וסיעורי מוחות שלימדו אותי עד כמה משימתה של עירית, כמעט בלתי אפשרית.

אני נזכר שראיתי את לירון ואת אבי לפני מספר שבועות אצלנו במשרד. פניו כבויות, מבעו קפוא והנהון השלום מצומצם. ציינתי לעצמי שהוא נראה לי בסביבות גיל חמישים, עובדה שתתברר לי בהמשך כשגויה בכמעט עשור. היא לעומתו, מחוייכת יותר, לבושה מוקפד ומסבירת פנים. סערת הנפש שמתחוללת אצל כל אחד מהם, ובעיקר במרחב שבינהם – דמיינתי – יכולה היתה למלא ספר שיבלע בשקיקה. ההרגשה רק תלך ותתעצם כשאראה בהמשך את לירון נרתמת במסירות אין קץ, מבצעת משימות בשליחותה של עירית ואוספת, כמלקטת תבואה בשדה, את ראיות הזהב, עד כי אחוש שהניתוק בין פעולותיה לבין המצב בו היא שרויה מצדיקים המצאות על הגבול הדק שבין חוסר שפיות לאיבודה.

כשבישרתי לעירית שאגיע לדיון כדי לסייע לה היא שמחה מאד. חושיי רמזו לי שישנה אפשרות סבירה כי אצפה בהצגה הכי טובה בעיר, גם אם היא תהא בדלתיים סגורות.

בבוקרו של הדיון יצאתי מהבית כהרגלי, שונא פקקים שכמותי, בשעה שאיפשרה לי להגיע לבית המשפט הרבה לפני שמאבטחיו פתחו את שעריו. מעירית, אותה פגשתי בקפיטריה כחצי שעה לפני הדיון, שמעתי שלירון היתה איתה אתמול במשרד עד עשר בלילה. “ואני המשכתי עד אחת לפנות בוקר,” הוסיפה, והיה לי ברור שכבר בחמש וקצת בבוקר ישבה ליד האי שבמטבח ביתה, קפה מהביל מימינה, עיניה הטרוטות נעורו, שזפו בפעם המי יודע כמה את עיקרי החקירה הנגדית שהכינה, וראשה שב והריץ תרחישים-תרחישים, לקראת התייצבותה של חן על דוכן העדים.

שלחתי עצמי להביא לעירית את הקפה השני של הבוקר – הרבה מים וקצת חלב דל שומן. עמדתי בתור, איש מבוגר לפניי מסביר למוכרת – שמזמן לא פגשתי אדיבה ממנה –  שאם בטעות ישימו לו חלב רגיל זה יהיה מסוכן. והיא, כוסות קפה גדשו את סביבתה, שלפה עט, צעדה לאחור, לחברתה שמכינה את הקפה, נטלה מידה את ההפוך עם הסויה וסימנה אותו באובססיביות מרשימה. ואין צריך לומר שכשביקשתי קצת חלב דל שומן, היא הגישה לי על מגש קטן קפה רותח, חמש-שישיות מלא, ולצידו בכוס חד פעמית, חלב דל-שומן מורתח. אינני זוכר כמה מהקפה לגמה עירית. אני רק זוכר שפגשתי אישה חדה, מרוכזת במשימתה שחוזרת לנקודות קונקרטיות בתרחישים אפשריים למה שיקרה בעוד זמן קצר, שש קומות מהמקום בו אנו יושבים כעת. ועוד אני זוכר את משפט הסיום שלה טרם כניסתנו למעלית: “מתהפכת לי הבטן”. ואז ידעתי שהיא תצליח. כי לא בכל יום מתגבש לו מצב נדיר של סניגורית דרוכה, נרגשת, מוכנה ובעיקר מצויידת בתחמושת שלא תסולא בפז.

במבואה שבקומה השישית הבחנתי בתובעת מכינה בשקט את חן, אותה זיהיתי במעורפל מקטע שהוקרן במחשב של עירית במשרדנו. חן נראתה לי נערה מקסימה, פנים נאות ומלאות, ג’ינס צמוד, אך לא מדי, נשרך מקצה המגף הקטן לעבר מחצית גופה. תארתי לעצמי, מנסיוני כתובע לשעבר, כי התובעת מרגיעה את חן, נוסכת בה בטחון ומסבירה לה שהכל יהיה בסדר. נכנסתי עם עירית לאולם המשפט והבחנתי כי תיקי החקירה של התובעת פרושים הכן על שולחנה. עירית, ליפסטיק נשלף מהארנק הנשי הוורוד, סובב קלות, ופגש את שפתיה של עירית, בשעה שתידרכה את אבי – אתה סולח לי שאני עושה את זה עכשיו – תידרוך אחרון. מילותיה המדודות, ידיה הקפוצות והמבע המרגיע הבהירו לו שחן תעיד היטב, ושיתכונן לדברים קשים שישמע. תהיה רגוע, היא שידרה לו.

דקות לא ארוכות לאחר מכן דבריה של עירית התאמתו. אבי, שישב שתי שורות מאחורי, החניק מבוכה. כשהסתובבתי לעברו פגשתי פנים לבנות. “אני חייב מים”, השתעל קלות ואני מיהרתי להעניק לו את בקבוק המים שלי. כשהסתובבתי בחזרה, פגשתי במבטה של השופטת השמאלית – מבט שיפגוש אותי עוד פעמים רבות במהלך חמש השעות הבאות, עד כי לא תהיה בידי ברירה אלא להבין שאבי יושב ממש מאחורי, בקו הראיה שלה, והיא צמאה לאתר מבע מפניו, כל אימת שחן מוסיפה עוד ועוד פרטים מצמררים.

ובאמת הפרטים הלכו והכבידו. חן ישובה על כסא, מאחורי שולחן זעיר, כמו נתפר למידותיה, תארה את שעשה בה אבי, והכל במונוטוניות מטרידה, מנסה לרצות את התובעת בשאלותיה וצמודה מאד לדברים שמסרה בחקירותיה במשטרה – חלומה הרטוב של כל תובעת, רק שלא תוסיף או תגרע, לבל תספק תחמושת לסניגורית לחקירתה הנגדית – עד כי הרגשתי שאו שהוכנה היטב לקראת עדותה או שאולי אף התרחשו דבריה המזוויעים.

בשלב מסוים פנתה אליה השופטת הימנית, זו שמונתה למחוזי אך לפני פחות משנתיים, צעירה מחבריה להרכב, בשאלת מחץ שריחפה בחלל האולם. חן גימגמה קלות בתשובתה ואני לא ידעתי אם שקריה החלו לצוף או שהיתה זו יראת הכבוד וההתרגשות לנוכח פנייתה הישירה של השופטת אליה. תשובתה הרצוצה של חן כי מצאה לחזור לבית קרוביה, פעמים רבות לאחר שנעשו בה המעשים כי עדיין היה לה כייף שם, ודאי יותר מאשר בביתה המתפורר מהמאבק הניטש בין הוריה – הניחה, גם אם בדוחק, את דעתם של השופטים. כך לפחות שידרו הבעות פניהם.

אפילו השופט שבין השתיים, אב בית הדין יש לומר, זה שמתעקש לכנות את עירית בשם משפחתה, תוך הדגשת האות כ’ המצויה באמצעו, הגם שצריך להגותה כמו האות ח’ – עד כי בא לי לקום ולצרוח לעברו “לא קוראים לה ככה”, או לעברה “תשני כבר את השם משפחה המזורגג הזה, אין אחד שלא טועה בו” – ודאי לא תאר לעצמו שאת חייה של חן ניתן יהיה לחלק לשניים: עד חקירתה הנגדית וממנה ואילך.

הוא פנה לחן והסביר לה בקול רגוע שתצטרך להשיב לשאלות הסניגורית. כמו חזה את הנולד, אולי אומר את זה תמיד, הבהיר לחן שהיא בסך הכל עושה את תפקידה, גם אם השאלות קשות.

היא לא באמת היתה צריכה שאגיד לה “לכי לפאנץ'”, אבל אמרתי. הקטע הבא הוא מופת של סניגורית שיודעת להגיש את הדובדבן שבתקרובת באופן חד, מרתק ובעיקר משכנע. לשנייה ליבי יצא אל חן. יכולתי לדמיין את בקבוק המים שהיתה מתה לגמוע נוכח הגרון הניחר, את החולצה הקצרה שהיתה רוצה לעטות, תחת הגולף שהונחה עליה בקפידה, בשל אגלי הזיעה שהלכו והתגברו ובעיקר את הכמיהה לחיים הרגילים של ילדת כיתה י”ב שוודאי כבר לא ישובו.

כי לפתע עירית, בכישרונה כי רב, שאלה שאלות שלרגעים נדמו כנעימות ובלתי קשורות, עד כי חן השיבה ללא כיווץ – כמו אמרה לעצמה “הכול סבבה” – ואישרה כי אכן עובדת במשך שנים כבייביסיטר על ילדים, לרבות על אלו של רון. היא נקבה בשמות הילדים ובשמה של אשתו ולפתע הסיטה את מבטה שמאלה ואמרה בתמימות זה רון. השופטים והתובעת הופתעו עד מאד, שכן שעה ומחצה קודם לכן, עם תחילת הדיון הצהירה התובעת כי עורך דין רון הוא ידיד המשפחה ובהיותה מתלוננת בעבירות מין, הוחלט כי ילווה אותה ויתמוך בה בזמן עדותה, חרף העובדה כי הדיון מתנהל בדלתיים סגורות. ועכשיו עירית, בפאתוס מצמרר, מעמתת את חן עם אנשי הקשר שלה – “רון אהובי” הוא שמור שם, ומקריאה לה תכתובת בה חן מצהירה בפניו כי היא אוהבת אותו, ומבקשת מבית המשפט להוציא את רון, כי הוא יהיה עד הגנה “ואני ממליצה לו לצאת” מלווה אמירתה את יציאתו מן האולם אבל וחפוי ראש, בידעו כי מה שיושמע בהמשך הדיון ימחיש, בלי שום מקום לפרשנות, כי בהיותו עורך דין, כשפער בן עשרות שנים מפריד בינו לבינה – הבייביסטר של ילדיו הרכים, כשהיא עצמה תלמידת חטיבה או תיכון – נוהלה בינהם  מערכת מינית אסורה.

והפרקליטה שתישָאל בידי השופט הכיצד זה נתנה לאותו רון לשמש כמלווה שלה במהלך המשפט, תמצא עצמה מבליחה מילים מאולצות, כי לא קישרה שהמדובר ברון הזה, הגם שלמעשה לא תמצא את העוז לומר את האמת: אדוני, גבירותיי, הרכב שופטים נכבד, לצערי פגשתם את “יום הכיפורים של הפרקליטות”. הגם שבמהלך החקירה נפרקו כל תוצרי המכשיר הנייד של המתלוננת, מתוך חתירה לאתר את התכתובות בינה לבין אבי, לא טרח שום שוטר – ובהמשך אף לא פרקליט אחד לרפואה – לנסות לאתר תכתובות שלה עם אחרים, למרות שאבי טען במפגיע בחקירותיו כי חן פתיינית שהחליפה עימו מסרונים בעלי גוון מיני מובהק.  

וכך חן, מצוקתה צורחת, אך היא עונה בשקט, מסתבכת עוד ועוד עמוק לתוככי סבך שקריה שמאיים לפרק את היציבות ששידרה עד הנה. “הוא רק דמות תומכת עבורי, כמו אב”, “אין ביננו כלום מעבר” ועוד כהנה ביטויים ינקטו על ידה, שניות לפני שעירית תצטט לה מסרונים מסמרי שיער, ארוטיים במיוחד, מבלי שברור בהם מי הדומיננטי יותר – הוא או היא, ובהמשך אף לא ברור במי המדובר ברון או באבי, כאלו הנמצאים מהצד השני של הטלפון, כפי הנראה לא בלבוש מלא.

וחן, מסכנה, ממשיכה לשקר ולהודות בשקריה לסרוגין, ואני מציץ לאחור לעברו של אבי ומבחין שהצבע מתחיל אט אט לחזור לפניו. וכל אימת שעירית מקריאה לחן עוד הסתמסות-סוערת, בקול ענוג, כמו נלקח מסרט שאינו מיועד לגילה של חן, מתכווצת חן, עונה בקול רפה וממשיכה להאחז בדבריה הראשוניים, אשר מזמן נכתשו דק-דק.

וברגע של אתנחתה, בשעה שעירית מחפשת עוד קטע קריאה זימתי, מבקשת חן מכבוד השופטים הפסקה לשרותים. השופט מכריז כי נתכנס מחדש עוד עשר דקות ואני דמיינתי כיצד חן נעמדת מול מראת השרותים, זועמת על עצמה ומתפללת כי משפחתו של רון לא תתפרק לאחר שנחשף היום באולם בית המשפט הקשר המיני בינו לבין הבייביסיטר המשפחתית הנחמדה. רק מאוחר יותר אשמע מלירון שהמראָה לא פגשה בחן. “היא הורגת אותי, הבת זונה” הרעידה זעקתה של חן את מבואת בית המשפט, מייד כשיצאה אל חיק משפחתה התומכת, שהופרדה ממשפחתו של אבי – כל צד בספסלים מצדו האחר של האולם – עד כי לא ניתן היה לדמיין עד כמה היחסים בין המשפחות היו חמים בעבר הלא רחוק מדי. כשעירית ואני יצאנו מן האולם, כבר שמענו את צרחותיה של אמה של חן לעבר אבי שיצא גם הוא והיה לנו ברור שאין לה מושג מה אמרה בִתה, ודאי לא מה תאמר בעוד רגעים מספר לשופטים שאמורים להכריע את הדין.

ואז גם ראיתי את מנחם, בן זוגה של אמה של חן לאחר פרידתם של הוריה, תומך באם ומבקש להרגיעה.

כשחזרנו לאולם הבחין השופט כי פניה של חן בוכיות והיא אישרה לו שניתן להמשיך. עירית, ללא רחם – לו היתה מרחמת היתה מועלת בתפקידה – הטיחה בחן כי היא “חולת מבוגרים” ולאחר ששוב נשמעה הכחשה בחלל האולם, הוצג עוד מסרון ששלחה חן לחברתה ובה הדגישה כי היא אכן כזאת.

וחן גם הבהירה כי היא אוהבת את מנחם כדמות אב תומכת ונאלצה להודות בתמונה מתערטלת ששלחה לו ובעיקר בתכתובות ארוטיות שהועברו בינה לבין מי שקשה לראותו כדמות אב. ובהיתי לרגע בשופטת הימנית והרגשתי את מה שעובר לה בראש: התוכן שהועבר בין חן למנחם צורב פי כמה מזה שהועבר עם רון, מפני שגם אם היה פחות בוטה, הצריך אותך לדמיין שהיא מתנה אהבים – גם אם אופייה לא הובהרה די צרכה – עם אהובה של אמה, עם מי שמסייע בגידולה כאָב.

ובינתיים עירית, ממשיכה לנעוץ, נותנת גז בירידה, מגבירה מהירות, מציגה לחן שלל תמונות ארוטיות, אפילו סרטון, ששלחה או קיבלה במכשיר הנייד הארור שלה, שבלעדיו חייה היו נראים עכשיו אחרת. עירית עורמת את התמונות, מניחה את זו עם איבר המין החשוף בראש הערימה, מגישה לשופטים ומתנצלת שיש לה רק עותק אחד. לצד פניה הרמוסות של חן מרגישה עירית חזק על הסוס, גאה במילוי תפקידה על הצד הטוב ביותר וידיעה ברורה שרק מעטים, אם בכלל, מעמיתנו למקצוע היו נוברים בחמישים אלף אימג’ים כדי לאתר הרחק מתחת לפנס את ראיות הזהב שיסייעו להגנה על הנאשם. זחיחות קלה, אולי נסיון לתבל את אווירת הנכאים ששררה באולם זיכתה את עירית במבט זועף מצידה של השמאלית ואפילו באמירת “זה לא מתאים” שיצאה ממנה או מהשופט. אבל גם הם כנראה הבינו בשלב הזה שהיה זה פרץ של מתח שנפרק אצל עירית לאחר הכנה כה אינטנסיבית, בנויה לתלפיות ומדוייקת של חקירתה הנגדית. קצפם של השופטים יצא על עירית, לאחר שעם הצגת ערימת התמונות היא אמרה לשופטים “לפחות אנחנו יודעים שהוא יהודי” וכשאני היחיד באולם שהגניב חיוך היא הוסיפה “יהודי גאה”. זה כבר היה יותר מדי ומהר מאד עירית מצאה עצמה מתנצלת.

ולקראת הסוף נאלצה חן לענות על שאלה נוקבת ולפיה כשם שפיתתה את רון ומנחם כך פיתתה את אבי וזו דרכה להפגין אהבתה למבוגרים שהיא מעריכה. הכחשתה של חן עומעמה בחלל ונדמתה לתשובה נרפית לעומת השאלה העוצמתית.

הדיון הסתיים, ההקלטה כובתה ואני רואה תמונה סוריאליסטית: שלושה שופטים, תובעת ומתלוננת נעים בכסאותיהם בחוסר נוחות משווע. כולם מבינים שחן שיקרה רבות, ואף אחד אינו יודע אם אמרה אמת כשתארה כיצד אבי ביצע בה מעשים אסורים. חן מוזהרת לבל תשוחח עם אחרים על עדותה ויוצאת מן האולם. עירית נוטלת את המושכות ויורה לעבר השופטים את תחינותיה לסיום ההליך בהסדר טיעון מקל, טרם שיוחרבו משפחות נוספות. הדברים אינם נופלים על אוזניים בלתי קשובות ושלושתם, כל אחד בתורו, מחווה דעתו כי כדאי ששני הצדדים יעשו מאמץ לסיים את התיק ללא המשך שמיעתו.

ובלב אמרתי לעצמי שהלוואי וגם עירית תאמר לעצמה, ניהלתי יותר מדי משפטים מכדי להתאהב בהם ומכדי להבין שהסיכון העצום בניהולם מזכה רק מתי מעט בזיכוי. וכשהחירות ניצבת על הפרק, האמינו לי, אתם לא רוצים לעשות טעויות. אף לא אחת.

“וואי זה, נכון,” שמעתי את עירית פונה אלי לפתע, בישבנו בחזרה בקפיטריה אחרי הדיון, “זו הפעם הראשונה שאני רואה אי פעם את אבי מחייך”. לצידו ישבו איתנו, מי שהמתינו, כוססים ציפורניים, במבואה כל היום, אביו, אחותו ובעלה ובעיקר לירון, שבלעדיה היה היום במקום אחר. קשובים להסברינו הם הבינו שמצבו של אבי השתפר דרמטית היום לאחר חקירתה של חן. בהמשך שמעתי את עירית מסבירה שהיום הוא מהימים שבגללם הלכה ללמוד משפטים.

וחן. מה יהא על חן? לבי לא הפסיק לצאת אליה. בטח חזרה הביתה עם משפחתה התומכת. טוב שזה מאחורינו, היא הוסיפה. הדמעות שנקוו בעיניה שידרו לאמה מעט על סערת הנפש שחוותה, בגבורתה, על אומץ ליבה לעמוד מול מי שחילל את גופה. בעוברם בכביש החוף, הים הגועש מימינם, וגליו כמו מאיימים להטביע את דמעותיה של חן. ומנחם מניח יד תומכת על כתפה של חן, אומר לה היית גיבורה ומציע שביום שישי נלך לחגוג את חג האילנות. לו רק היה יודע שגם כשתצטלם איתו חבוקה כעבור יומיים בחגיגות ט”ו בשבט, תנצור בקרבה כי במוקדם או במאוחר שקריה – שקריהם – ייחשפו.

ואת כל זה דמיינתי כשהבנתי שוב שבבית המשפט כדאי לומר אמת. אבל כשהוספתי וחשבתי על כל ההשלכות לחן ולסביבתה – לו היתה נוקטת באמירת אמת מתחילת הדרך – ציינתי לעצמי שבסוף לא הבנתי כלום.

רוצים סיפורי משפט לפני כולם?