לא ייאמן – איך נטשו בארה”ב את ערכות האונס ואת הנאנסות

ישראל הקטנה

שמעתם פעם על “חדר ארבע” או “חדר עשר” או בשם הפורמאלי “חדר אקוטי”? אז, לא עלינו, כשמישהי נאנסת היא יכולה להגיע בתוך שבוע מהמקרה הנורא לבית החולים ולעבור בדיקות רפואיות מקיפות שנועדו גם לטפל בה ולתמוך בה, אבל לא פחות חשוב מכך נועדו לאסוף ראיות מגופה – כאלו שיוכלו לסייע בעתיד במציאת האנס או בהוכחה שביצע אונס. בארץ יש רק 5 מרכזים רפואיים שיש בהם “חדר אקוטי”. זה מעט מדי, אבל זה יותר מהכלום שהיה כאן עד לפני עשרים שנה, ואחד הדברים המרכזיים שעושים שם – מעבר לליווי והתמיכה הראשונית – הוא לאסוף את מה שנקרא “ערכת אונס”. בישראל אנחנו מדברים על מאות ערכות אונס שנלקחות בכל שנה.

ארצות הברית הגדולה

אני מביא סיפור שיוצא מדטרויט. עיר במדינת מישיגן בארה”ב. 670,000 תושבים. קבלו פרופורציה: פחות מה- 870,000 תושבים של ירושלים. אתם צריכים לזכור שני שמות: אחד,  רוברט ספאדה, ואחת, קים וורת’י. למה לזכור? תיכף תקראו. ואז אני מקווה שתספרו עליהם לנכדים.

רוברט ספאדה הוא גיבור. לפני עשור, באוגוסט שנת 2009, הוא היה “עוזר לתובע”, למרות שבעצם הוא עזר לתובעת, קים וורת’י. לספאדה קצת נמאס מזה שהמשטרה לא מצליחה לפענח תיקים כמו שצריך. הוא הגיע למחסן המתפורר במשטרת דטרויט כדי לנסות לראות מה קורה שם ואיך זה שאין מספיק פענוחים. בין שברי החלונות, והאבק הנערם הוא מצא ארגזים על ארגזים של ערכות אונס. הסתבר שאיש לא בדק אותן.

בדצמבר שנת 2000 נאנסה אישה שחיכתה לאוטובוס. ערכת האונס שלוקטה, צולמה, נסרקה ונתלשה מגופה הגיעה למחסן המאובק. ארבעה חודשים לאחר מכן מישהי אחרת נאנסה וכעבור ארבעה ימים נוספים, אנחנו כבר באונס השלישי. ביוני שנת 2006 נאנסה אישה חירשת, במאי שנת 2007 אונס חמישי. בשנת 2010 אונס שישי, באוגוסט שנת 2011 עוד שתי נאנסות, כעבור ארבעה חודשים קורבן נוסף ורק בינואר 2012 זה נגמר – הקורבן ה- 11 זיהתה את האנס והוא נעצר.

רק אז, בשנת 2012, 12 שנים מאוחר מדי, בדקו את כל ערכות האונס והסתבר שאריק ווילקס הוא שאנס את כולן, במשך 12 שנות אי-פתיחת-ובדיקת-ערכות-האונס. יש מזעזע מזה?

קים וורת'

תצפו בהרצאת טד של קים וורת’. תעשו לכם טובה. היא נקראת “מה קרה כשבדקנו אלפי ערכות אונס זנוחות בדטרויט”. בתוך פחות מעשרים דקות, כל שישאר לכם לעשות הוא להזיז את השפתיים וללחוש “לא ייאמן” או במילה אחת unbelievable. עוד נחזור לביטוי הזה, אבל קודם בואו נדבר קצת על הטד הזה.

זוכרים את ספאדה? אז עכשיו הסיפור מובא מעיניה של וורת’, הבוסית שלו.

באוגוסט שנת 2009 – לא בימי הביניים, אפילו לא במאה הקודמת – איתרו בדטרויט – לא מקום זנוח בעולם השלישי, אפילו לא באיזו מדינה עם משטר אפל וקיצוני – במקום שבו היתה המשטרה מאחסנת ראיות, 11,341 ערכות אונס שלא נבדקו. חלק מהערכות ציינו – שלא אומר בטעות חגגו – 40 שנה מאז נדגמו מגופה של אישה בוכיה, רועדת, מגמגמת, ממלמלת ומגרדת את גופה, כמו אומרת – איך זה קרה דווקא לי?!?

כל ערכת אונס מקפלת בתוכה מקרה מזעזע של פלישה מינית אסורה.

וורת’ מביאה לנו למשל את הסיפור של נטשה. בת 8. בתחילת שנת 1990 התוקף האכזר דפק על דלת ביתה כשהיתה לבדה. הוא אמר לה שסבתא שלה עברה תאונה קשה, היא אצלו בבית שוכבת על הספה וביקשה שיקראו לנטשה. נטשה הלכה אחרי הסיפור ואחרי האכזר, אבל סבתא לא היתה שם. נטשה נאלצה לשכב על הספה ולחוות אונס נורא – עם פיו, אצבעותיו ואיבר מינו של האכזר. ואחסוך לכם את שאר התיאורים, אתם כבר מבינים. כן? בת שמונה, אל תשכחו.

האונס דווח מיידית והוכנה ערכת אונס. למרבה הבעתה – הערכה שכבה כאבן שאין לה הופכין 26 שנים. 26 שנים שאיש לא פתח את הקרטון ושלח את הממצאים והדגימות לבדיקה!

תחשבו על נטשה ודמיינו איך מכינים ערכת אונס מגופה הרך שחוּלל רק לפני כמה שעות – צריך לצלם אותה, לסרוק את כל אבריה, לאתר ממצאי DNA של התוקף. לפלוש שוב לאבריה הפנימיים, לתעד את פצעיה וקרעיה. נכון שאתם מצטמררים! אנחנו זוכרים שממש לא מזמן מישהו עדיין גהר מעל נטשה, התעלם מבִּכיה החרישי, גרס לעולמי עולמים את תום נעוריה וכתש את יכולתה לשוב ולהאמין אי פעם באדם זר.

הרי היא ציפתה – נצטמרר שוב – לפגוש על הספה את סבתא; ועכשיו – איפה סבתא, ומה עושים לה. ילדה בכיתה ב’ – כן? אתם עדיין איתי? או שפרשתם.

אז הערכה שלה שכבה לה במחסן מבלי שנבדקה עד שנטשה הגיעה לגיל 34. פתאום קופצת לי מחשבה שאולי קוראים לה נטשה כי בעצם ארצות הברית של אמריקה נטשה אותה.

חִשבו שבדיקה אמנם עולה כסף אבל בתוך דקות אפשר למצוא התאמה לפרופיל DNA של עבריין מין שבינתיים המשיך לקורבן הבא, כי איזו סיבה יש לו להפסיק.

וורת’ סיפרה איך הצליחה לרתום בתחילת שנת 2015 את חברת UPS ובעזרתה הצליחו לייצר מערכת שעוקבת אחרי המצאה של כל ערכה וערכה. בהמשך אמורה לקום “מערכת-מעקב-מדינתית” שתספק שרות דומה.

עשור חלף מאז חולצו ערכות האונס מהמחסן הזנוח וכולן נבדקו. בזכות הערכות אותרו 861 אנסים סדרתיים ושימו לב לנתון הבא: 50 עד 75 מתוכם אנסו 10 עד 15 פעמים כל אחד! בעיר אחת שגודלה קטן מירושלים.

ומה על הסיפור של נטשה? בגיל שלושים ומשהו הערכה שלה נבדקה סוף-סוף והסתבר שהאנס שלה הספיק לאנוס עד לבדיקת הערכה עוד שתי נשים נוספות. הוא נדון לעשרות שנות מאסר.

ועוד נתון מטלטל: בשנת 2015 הסתבר שבארה”ב יש 400,000 ערכות אונס שלא נבדקו. אם תקחו את הממצאים של דטרויט, על סמך 2.5% מכלל ערכות האונס בארה”ב, תבינו לבד כמה אנסים סדרתיים מתחבאים בהן.

צריך לתת מילה טובה לממשל אובמה. משרד המשפטים האמריקאי הקצה מאז 150 מליון דולר לבדיקת התיקים הללו, ביותר מ- 50 רשויות. 

הנה, כנסו כאן לטד המטורף הזה.

לא ייאמן

בארה”ב מדווחים כל שנה כ- 125,000 מקרי אונס. מה שלא-ייאמן הוא שהתברר שברירת המחדל של חוקרי המשטרה היתה שלא-להאמין.

בשנת 2015 ניסו להבין בקליבלנד מה עלה בגורלם של תיקי האונס הישנים. הנה הנתונים שעלו במחקר. לא נגעתי:

ב- 40% מהמקרים החוקרים לא יצרו קשר עם הקורבן. אני אסביר: נאנסת מדווחת על מה שקרה לה ולא יוצרים איתה קשר מהמשטרה.

ב- 75% מהמקרים לא חקרו אותה כלל. כלומר, לא ביקשו ממנה למסור חקירה מסודרת. ברור לכם שבמקרה כזה הסיכוי לפענח ולמצות את הדין עם האנס אינו גבוה.

ועכשיו שימו לב לזמנים:

1/4 מהחקירות נסגרו בתוך יום.

1/2 מהחקירות הסתיימו בתוך שבוע.

רק במקרים נדירים נשלחו ערכות האונס לבדיקת מעבדה.

בקיצור, בקליבלנד עשו הכול – או לפחות לא-מעט – כדי לא לפענח תיקי אונס.

למזלנו, התחולל שינוי תהומי – ערכות האונס נשלחו לבדיקות והוגשו קרוב ל- 750 כתבי אישום נגד אנסים בתיקים שלא פוענחו קודם לכן.

unbelievable

לא ייאמן. זה ממש השם של הסדרה הזאת. תעשו לעצמכם טובה גדולה ותצפו בה. כמו שאני ראיתי. בבינג’. בלי לקום מהכורסה, למעט כמה הפסקות קלות. באחת ההפסקות יצאתי החוצה, הרמתי ראשי אל השמיים ומלמלתי “זה לא ייאמן”. 

הנה הטריילר. אתם חייבים!

הפרק הראשון חובט בך ומה שקורה אחר כך לא מפסיק לטלטל: האדישות והקהות כלפי קורבן האונס, החוקרים-הגברים ששואלים אותה פעם ועוד פעם מה קרה ואיך קרה, באופן טכני וחסר רגישות, כמו מבקשים שתסביר להם איך בונים בית מלגו. וההרס והחורבן שהם משאירים אצלה. צולקים את נפשה ואונסים אותה שוב. נותנים ללבה להתפרק כמו לגו.

בלי לעשות ספויילר, רק אקצר ואומר שהם עוברים לפקפק בדבריה, מובילים את גופה המחולל לאשר להם כי בדתה את תלונת האונס ומכאן קצרה הדרך להגשת כתב אישום נגדה בגין מסירת תלונת שווא. לא ייאמן. זה לא ייאמן, עד כמה שהם לא מאמינים לה.

את השאר תראו לבד, הוא יעורר בכם דאגה אבל גם תקווה שיש תקומה.

אז מה למדנו מפענוח ערכות האונס

  1. כמעט 1 מכל 5 אנסים הוא אנס סדרתי. גם אם לא ממש סדרתי, לפחות עבריין-חוזר, או לפחות-לפחות לא-חד-פעמי.
  2. למרות זאת – וזה אולי מבלבל – שיטת העבודה וסוג הקורבנות של האנס הסדרתי היו שונים. היו כאלו שאנסו גם וגם: נערות ומבוגרות, במקומות שונים וללא אפיון אחיד.
  3. 80% ממקרי האונס מבוצעים כשהקורבן מכירה את האנס. הסתבר שאותם אנסים מבצעים את זממם גם בקורבנות זרים. מכאן החשיבות העצומה של פענול ובדיקת ערכות האונס.
  4. יש המון סקפטיות בחקירת תיקי אונס. ברירת המחדל המשטרתית היא להאמין לנאנסת הקלאסית. לזו שאנס זר פרץ לביתה, חטף אותה בזמן ריצתה או פיתה אותה בסיפור כזבים להיות איתו. כמו שראינו ב”אנבליוובל” גם במקרים כאלו יש עדיין שוטרים שמפקפקים. המצב חמור פי כמה כשמדובר באונס בין מכרים. מסיבה. שותים. היא רוצה ופתאום לא רוצה. במקרים האלו המצב של קורבנות האונס הוא בתחתית: לא רק שאדם מוּכר מעל באמונן וחילל את גופן, גם גורמי האכיפה לא מאמינים להן. אני מזכיר שלפי הנתונים שנחקרו – יש לא מעט מקרי גלישה, כך ש”אנס ביער” הוא גם “אנס של מישהי מוּכרת”.
  5. ושימו לכם בראש נתון מקומי שייתן קצת פרופורציה ישראלית: בשנת 2018 נפתחו בפרקליטות 4,000 תיקי מין ומתוכם הוגשו פחות מ- 700 כתבי אישום. בערך 15% של פענוחים – נתון שמלווה אותנו כבר כמה שנים.

ואחרי הכול זו חתיכת מהפכה מה שקרה בשנים האחרונות בארה”ב. פרס גדול צריך לתת לשניים שהפיחו חיים בערכות האונס המתות: אחת, קים וורת’; ושני, רוברט ספאדה. בלעדיהם – מי יודע – אולי כבר דחפורים היו עולים על המחסן בדטרויט, רומסים את כל ערכות האונס הלא-בדוקות, ואיתן רומסים את כבודן של נשות אמריקה.

אז תראו את unbelievable ותבינו עד כמה שזה לא ייאמן.