יש כאלו שיש להם את יום שישי ה- 13. לי יש את יום שישי ה- 21. לספטמבר
בזמן אמת לא ידעתי כלום. לא נראה לי שישבתי טרוט עיניים ושתיתי כוס עם רצועות תפוז עתירות קליפה מרירה. ממש לא זוכר מה עשיתי, אבל אם אני צריך לנחש בטח ישנתי. שנה אחרי הטיול למזרח, ממתין לסמסטר האחרון בלימודי המשפטים באוניברסיטת חיפה. שעת לילה מאוחרת של בין שישי לשבת ועוד שעת לילה מאוחרת כעבור יממה, בין שבת לראשון. סוף שבוע סוער עבר על הצפון. ארבעה בני אדם נרצחו. ובזמן אמת לא ידעתי כלום.
מדוע השימוש בטלפונים ניידים מסוכן?
יום שישי בערב. 21 לספטמבר שנת 2001. שלושה חברים מכרמיאל נוסעים לדוג באזור עמק החולה. הם נהגו לעשות את זה מפעם לפעם. מגיעים בשישי בערב ונשארים שם עד שבת לקראת צהריים. ככה, בכייף שלהם. שותים, אוכלים, צוחקים, נחים. נהנים מהשקיעה. אמנם לא כזאת, אבל עדיין. בכל זאת הפעם משהו היה שונה. משהו קרה. בשבת בבוקר מצאו דייגים את גופתו של המנוח שנסחפה כמה קילומטרים דרומה עד ל”גשר הפקק”. לקח זמן לזהות אותו ובנתיחה שלאחר המוות התברר שהוכה למוות באמצעות חפץ קהה. אבל מי לעזאזל עשה את זה?
פלטי התקשורת של המנוח הראו שהיה בקשר טלפוני עם אחותו ועם חברו.
אם תפתחו את המילון תגלו שפירושה של המילה אִיכּוּן הוא ‘קביעת המיקום המדויק’. אז המשטרה הוציאה איכונים לשלושת המכשירים של שלושת החברים וגילתה שכולם יחדיו עשו את דרכם מכרמיאל לעמק החולה ולמחרת רק שניים חזרו.
כשנעצרו כעבור זמן השניים הם שיקרו וטענו שבאותו סוף שבוע לא יצאו מכרמיאל. אמא של אחד מהם קצת הפלילה אותם כשסיפרה שהיא דווקא זוכרת שבאותה שבת של ה-22 לספטמבר הם לא רק חזרו מדיג, אלא גם הביאו לה דגים לארוחת צהריים. היא ממש זכרה את זה. וממש הפלילה אותם.
אחד מהשניים תידלק את רכבו ביום שישי באמצעות כרטיס האשראי של המנוח, כפי שארע שבועות ספורים קודם לכן, כששהו בתחנת דלק הסמוכה לאזור הדיג. גם התדלוק הפליל אותם. והיו עוד כמה רסיסי ראיות אבל בעיקר אלו.
זה התיק הכי מרתק שפגשתי. יש בו כל כך הרבה נעלמים ועדיין קשה לדעת מה קרה שם, באותו יום שישי בלילה, אולי כבר שבת לקראת בוקר.
מרוב שהוא היה מרתק התרחש בו עוד דבר שלא קרה קודם. אחד הנאשמים הגיש ערר על ההחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים ושופטת בית המשפט העליון החליטה שהראיות הנסיבתיות הללו אינן מספיקות כדי להצדיק את מעצרו והיא הורתה לשחררו. הנאשם השני ראה כי טוב והגיש על בסיס אותן ראיות גם הוא ערר לבית המשפט העליון. לרוע מזלו, בינתיים התחלפה השופטת התורנית בעליון והיא חשבה שהראיות הנסיבתיות דווקא כן מספיקות להרשעה. על בסיס אותן ראיות – אני אומר את זה שוב – נאשם אחד היה עצור עד תום ההליכים והנאשם השני היה חופשי. השופטת השניה כתבה בהחלטתה: “אינטרס הציבור המחייב מעצרו של העורר גובר במקרה זה אף על השיקול המחייב כיבוד עקרון האחידות ושיוויון בין הנאשמים, אשר בתנאים ובנסיבות אחרות אפשר והיה מצדיק החלת חלופת מעצר לגביו.”
יש לי הרבה מה לומר על התיק הזה ולא במקרה הוא היווה לי השראה בזמן כתיבת הספר
לבסוף, השניים הורשעו ברצח חברם וכבר הרבה מאוד שנים הם מרצים מאסר עולם. אין לי ספק שהם לא זוכרים כבר איך נראה פלאפון, אבל הם היו מוכנים לעשות הרבה מאוד בשביל עצה קטנה שלא נתנו להם בשנת 2001 – לא צריך לקחת את הפלאפון לכל מקום. חבל, אין צורך.
שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ. הרצח המשולש בחוף שלדג. יורה אחד, שני אקדחים, שלושה נרצחים.
עברו כמה שעות מאז הרצח בעמק החולה ואנחנו מתקדמים דרומה לימת הכנרת.
בלילה שהתחיל במוצ”ש 22.9.2001, בילו שלושה אנשים בפאב בחוף שלדג שנמצא ליד צומת כנרת. שניים מהם היו עם בנות זוג. בסיום הבילוי יצאו מהפאב וניגשו לחניון שבחוף, לכיוון שני כלי רכב. מישהו שהיה עם שני אקדחים הגיח ממקום מחבוא וירה למוות בשלושת האנשים. המישהו הזה עלה לאופנוע וביחד עם מישהו אחר נמלטו מן המקום. כעבור שבועיים נמלט המישהו מהארץ באמצעות דרכון מזוייף והוא חזר ארצה רק כעבור תשעה חודשים.
כמה שעות לאחר הרצח – הגענו כבר לשעות היום – אותר האופנוע שבו נמלט הרוצח כשהוא זרוק ליד יער פוריה. בנוסף, בשעות הבוקר רועה שהיה במקום עם הסוס שלו, הבחין בתוך שיח בשתי קסדות שחורות שמונחות אחת ליד השניה. גשש משטרתי זיהה ליד האופנוע עקבות של שני אנשים, הוא המשיך עם העקבות ואחרי מרחק של כ- 700 מטר, מצא שתי קסדות בתוך עץ ומשם המשיך בשטח הררי שמיועד למרעה בקר. כעבור כשלושה ק”מ הגיע הגשש למיכל מים עבור בקר ומשם המשיך במדרון והגיע לסלע, ליד אותו סלע הבחין הגשש במשהו מטושטש מתחת לסלע, הוא לקח אבן קטנה וחפר ליד המקום והבחין בכובע גרב עוטף את אחד האקדחים, ואקדח נוסף לא עטוף מצוי ממש צמוד לו. מחוות הדעת של מז”פ ומהשוואה של התרמילים שנמצאו בזירת העבירה לבין האקדחים עלה כי באקדחים אלה בוצע הרצח המשולש.
כובע הגרב המאולתר הזה עמד בלבו של המשפט. הסתבר שהתגלה בו די-אן-איי שהתאים לאחד, נקרא לו חיון. חיון נעצר, נחקר, הרחיק את עצמו מכובע הגרב וכשנאמר לו שהתגלה עליו די-אן-איי התואם לשלו – שמר על זכות השתיקה.
האם חיון הוא המישהו שרצח? חתיכת שאלה.
מצד אחד, מרגיש שכן כי יש אופנוע וקסדות ושני אקדחים ששימשו לרצח הזה, שאותרו יחדיו ואחד מהם ממש עוטף את כובע הגרב. מצד שני, וואלה. כובע גרב, גם אם הוא מאולתר הוא חפץ נייד ויכול להיות למשל שחיון מתישהו עטה אותו על פניו, למשל לצורך ביצוע פשע אחר, וכעת מישהו אחר השתמש בו לביצוע הרצח המשולש.
לבסוף, בשנת 2006 הושג הסדר טיעון והנאשם בפרשה נדון לעונש מאסר של 12 שנים.
מקרי רצח מרתקים הם מתכון לחיים מלאים ומאושרים
שני התיקים הללו – גשר הפקק וחוף שלדג – מילאו את ימיי. הם גרמו להתמחות שלי להיות הדבר הכי מעניין שאפשר להעלות על הדעת. ביקורי זירה, ניתוחי איכונים, מומחי ירי, די-אן-איי, עדים משקרים ולפעמים אומרים אמת. ובעיקר: פענוחי תיקים בפוּקְס – מה אם הגשש לא היה מתעכב היכן שהרגיש שהרוצח והאיש שמילט אותו באופנוע עצרו וחפרו? מה אם חובבי הדיג היו משאירים את הניידים בבית? ובכלל, למה צריך לקחת פלאפון לכל מקום.
אִם. ועוד אִם. ועוד אִם.
אִם כל האימים הללו לא היו הולמים בראשי, כמו שני גרזנים חדים, אז כנראה שההתמחות היתה הרבה פחות מעניינת וכנראה שלא היה לי חומר מרתק לכתיבת ספר.
ראיות נסיבתיות הן הכי הכי
הראיות בשני התיקים הללו מכונות בעגה המשפטית ראיות נסיבתיות.
מאז ההתמחות – מעניין למה – אני חולה על ראיות נסיבתיות. כל הפזלים שלא שיחקתי איתם בילדות. כל ספרי המתח שלא קראתי. כל התשבצים שלא מילאתי. הרִיק התמלא עם תיקי הראיות הנסיבתיות. ומרוב שאני מחבב אותן כתבתי פוסט קליל על הנושא. אם עוד יש לכם כוח, כנסו כאן: “ראיות נסיבתיות או מי נכנס עם בוץ הביתה”.
אז אתם תבלו לכם. אני בינתיים אכנס לממ”ד או מתחת למיטה. מסתבר שדי מסוכן בצפון בסופי השבוע של ה- 21 – 22 לספטמבר.