חלומו של רוני
“תשמע קטע, לפני שנצלול לממצאים של אלת הבייסבול,” פתח רוני, “בגלל כל השיחות שלך איתי על זדורוב והמאמרים שכתבת וההרצאות, חלמתי לפני כמה לילות וואחד חלום.”
ובחלומו הוא מאתר את איש ארגון ההצלה ברמת הגולן, זה שהגיע לזירה בין הראשונים, רצה לעשות טוב, סייע בטיפול הראשוני בגופה, אבל מאז נעלמו עקבותיו. בעצם, עקבותיו נותרו, אך זהותו נמוגה. וזו בדיוק הבעיה. שלוש עקבות, נגיד, אחת ברורה, ועוד שתיים שיכולות להיות אולי עקבות, משמשות השכם והערב כבסיס ניגוח לשאלה אם הרוצח הנכון יושב בכלא. שהרי העקבות הללו טבולות בדם ואינן של זדורוב. איש ארגון ההצלה יכול היה לפתור את התעלומה. בחלום קראו לו יוסי. יוסי מלטף את זקנו, אולי מסדר את כיפתו הנוטה הצדה, נעלי האלגנט ששימשו אותו בעת החילוץ אופסנו בחדרון מאולתר שצמוד לשירותים בכניסה לביתו. אחרי שהוגש כתב אישום נגד זדורוב, כשהסערה החלה לבעבע, הוא התכוון לגשת למשטרת גולן ולמסור את נעליו לבדיקה. קחו את הנעליים, תשוו לעקבות ותראו שאני זה שדרך לצדה ומעליה בניסיון להבין אם היא חיה, אם אפשר להציל אותה. עבר לי בראש שצריך לזהם את הזירה כמה שפחות, לשאוף להוריש סביבת עבודה ניטרלית לאנשי המעבדה של המשטרה כדי שיגלו מיהו הרוצח הנתעב. טיפסתי על הניאגרה ועל הקיר המפריד לתא הסמוך כי ראיתי פעם בסרט – את שמו אינני זוכר – שהמפתח לפענוח נעוץ בממצאים הראשונים. בערב לפני לכתו למשטרת גולן סיפרה לו שכנה שכולם אומרים שהרוצח עדיין מסתובב חופשי. גיסתה קצינה במשטרה, ואפילו היא אמרה לה שגם שם אומרים את זה. משהו לא מתיישב להם. ויוסי, משהו לא הרגיש לו טוב בבוקר, הוא הוריד את נעליו, תחילה רצה להשליכן לפח הזבל, אחר כך החליט לנסוע לתל אביב ושם להותירן בקרן רחוב. לפתע חשב להבעיר את האח המחממת את משפחתו בכל חורף ולכלות את סודו.
נאמן לחשש שקינן בו, הניח יוסי את נעליו בשקית תמימה, צהובה ואטומה, בחדרון שאיש לא יפתח. אפילו אשתו, שאהבה לנקות פינות אפלות בבית, ידעה שבחדרון הקטן שהגישה אליו אינה נוחה כלל ועיקר מצויים כלי עבודתו ושאר חפצים שאם הצטרכה למי מהם, שלחה את יוסי להביאם. היא לא שאלה מדוע החליף נעליים כפי שלא שאלה אחרי שסיפר לה על הזוועות שראה בערב שבו סייע בחילוץ הגופה. גם כשראתה תכנית בטלוויזיה שמפקפקת בחקירה, לא הסגיר יוסי את סודו. הוא חשש שאם יגיד לה שטיפס על האסלה, ומשם לניאגרה בדרכו לקיר שמפריד בין התאים, תספר זאת לאמה וזו – השם ישמור – תגלה את הסוד במרכז המסחרי ומשם הדרך לתחנת המשטרה קצרה.
יוסי התבייש יוסי שכשל בתפקידו: הייתי צריך למסור את הנעליים מיד, לספר להם שהיה לי יום נורא ושבעצם רק רציתי לעשות טוב. ברשת הקשר (הייתי מכור לה, לאחר המקרה נגמלתי) פרץ דיווח בדבר חיפושים אחר נערה נעדרת שלא שבה הביתה ולא אותרה אצל אף אחת מחברותיה. הקטנוע, כמו הוביל אותי מעצמו, הוחנה סמוך לחצר בית הספר. השקט ששרר, הפנסים הבודדים, האוויר הקריר, נטול ריח, היוו תפאורה חיוורת למה שיגלה לעיני בעוד דקות לא רבות. בחדר שרותי הבנות, הזוועה פגעה באחת: היא שכבה דוממה, ממעל שערות ראשה נראו מסודרות להפליא, חלקן נטו שמאלה, אחרות ימינה ובאמצע פס הפרדה רגיל, הג’ינס הצמוד, נעלי הפומה הפנתריות ותנוחתה בתוך שלולית דם ומריחות אדומות בלתי נגמרות – לימדו שמשהו נורא קרה. זוכר את התעוקה. את הכאב החד מאחורי השכמה השמאלית ואת המלמולים שצרחתי פנימה. זה לא יתכן, פשוט לא. צרחתי לעצמי שאין שום סיכוי שמישהו יפענח את האירוע הזה. ובכל זאת. כנראה, בזה נזכרתי רק בהמשך, טיפסתי על קצה האסלה, משתדל לא לדרוך על גופתה – מי יכול לדרוך על גופה, מלבד רוצח נתעב – מושיט רגלי השנייה לעבר מיכל הניאגרה ומשם מטפס לעבר הקיר המפריד בין התאים, קופץ לתא האחר. רק להירגע מהזוועה, מבלי לשבש ראיות.
מאז, לא הבינו כולם, מכר יוסי את קטנועו. רשת הקשר כבר לא צרצרה באוזניו, שגרתו לא הופרעה מהקפצות לאירועים ואפילו פצועי תאונות הדרכים באזורו כבר לא הזמינו אותו לתפילת הגומל לאחר עוד חילוץ מוצלח. לא עוד פרישה משולחן השבת עם זמזום מכשיר הביפר. די לסידור תיק העזרה הראשונה האדום שכה אהב. אבל עם הריקנות הלכו וכבדו לילותיו. בהתחלה זרק רק את הבנדנה, זו מהימים הפרועים, טרם שהחל להאמין בהשם. אחר כך הפסיק לומר, ביטוי שהיה שגור אצלו – “כחוט השני” ולבסוף חדל מלאכול ספגטי עגבניות. בין לבין, מצא עצמו לילה אחד מעלים מקלמר הצבעים את כל הלורדים האדומים של ביתו בת השבע – כדי שאולי תפסיק לקשט לו “אבוש, מתגעגעת” ולפלח את ליבו ששב לעסוק במי שכבר אינה יכולה להתגעגע. לימים, רכש מתקן מים מינרלים, רק כי שישיית הבקבוקים שהיתה במבצע והובאה לביתו פעם אחר פעם – לא כבד לה, לאשתי היקרה – הייתה עם פקקים אדומים ופוצעים. והחולצות, עד האחרונה שבהן, מוורוד כהה ועד בורדו בהיר, הובלו אחר כבוד למתקן האשפה הירוק עליו מודבקת מדבקה “בגדים למחזור.” וכשבנו הבכור, עולה לכיתה ט’, שב יום אחד לבית בריצה עם קילוחי דם שעיטרו את הבלונד, החל לרעוד, כן ממש לרעוד, ולא עזרו מילות ההרגעה – יוסי, תירגע, ראשו של הילד רק פגע בפינתו של עמוד. אפילו בלי תפרים זה נגמר, אבל יוסי ידע שמשהו אצלו התקלקל. זר לא יבין זאת.
אולי אם תיגש לאנשי המשטרה, אמרה לו האישה, ותספר להם את מה שעברת שם, תשיג שתי ציפורים. גם תעזור להם לעשות צדק ולהסיר אחת ולתמיד את תאוריית הקונספירציה ש’הרוצח האמיתי’ לא נתפס וגם תביא אולי מנוחה לליבך. ממילא, סיפרת לי שרכז המודיעין של משטרת גולן מסר כי הבחין בזירה, ליד השירותים, באדם חובש כיפה שאינו מכיר. עדיף שאתה תגיע אליהם, ולא שהם יגיעו אליך. וגם, הוסיפה מדברים שלמדה ממנו אחרי שקרא את פסק הדין, היו מחפשים ומחלצים נוספים ששמם לא נזכר ושנעליהם לא נלקחו לבדיקה לצרכי השוואה. והסתבר שהמחלצים טיפסו וניסו להגיע לתא השירותים השני מלמעלה, דרך התא הראשון או השלישי. ואולי מי מהמחלצים בתוך התא הצפוף בו שכבה הגופה, טיפס לרגע קט על השירותים ועל הקיר המפריד כדי לאפשר לאנשי הטיפול הרפואי להתקרב לגופה? תוכל להירתם לטיפול, יוסי, לחזור ליום הנורא ההוא, לפתוח מורסות, לדבר, לספר וגם להצטער. על שלא פנית מיד ונתת להם את נעליך. על שלא אפשרת להם לנקות את רעשי הרקע. כי מה היו אומרים ‘אנשי התאוריה’ – קיצר את שמם – אם בתא היו נותרות רק עקבות נעליו של מי שמרצה מאסר עולם וכל השאר היו של המחלצים.
הימים נקפו, הצבע האדום החל לחזור ללחייו של יוסי, אפילו שב לצפות במשחקיה של קבוצתו האהודה, הפועל תל אביב והוא כמעט והתייצב בתחנת המשטרה עם השקית הצהובה. כבר הכין עצמו לבושה הגדולה שצפויה לו. איך שמרת את סודך בבטן ואת הנעליים בחדרון? לא חשת שאתה פוגע במערכת המשפט? היא חוטפת ונבעטת אנה ואנה, ואתה, אוחז במפתח לפתרון התעלומה, נוצר הכל. ולפתע החל לקנן בראשו של יוסי החשש מ’אנשי התאוריה’. הוא שתול של המערכת, יסבירו. כמו שפברקו אינסוף ראיות, כך יעשו גם כעת. תמונותיו יתנוססו במרשתת, ילדיו יספגו קללות ונאצות ולפתע ימצא עצמו במשבצת האיש הרע. עם כל זה הסכים להתמודד. ידע שחלק מריפויו טמון בהתמודדותו.
ברגע האחרון נמלך בדעתו. היה זה כששמע על הגנן.
מסכן הגנן של בית הספר. אתה מסתכל עליו ולא מאמין איך העזו לעצור אותו כחשוד בביצוע הרצח. “הייתי בעפולה” הוא מתעקש למסור לחוקרו, וזה החוקר, חבוט משקרי נחקרים מעשרות שנות שירותו במשטרה, מהנהן וזועק פנימה “שקרן.” מה יש להם לחוקרים הללו שכל חשוד נראה להם אשם? הם לא שמים לב שברוב המקרים, הנחקרים שלהם משתחררים מבלי שאפילו מוגש נגדם כתב אישום. איזה אילוף הם עוברים, תוהה יוסי, עד שאינם מבינים שבכל חברה מסחרית בשוק החופשי הם היו מפוטרים מזמן בשל אחוזי הצלחה נמוכים. נמוכים מדי. מה הוא חשב לעצמו, הגנן המסכן בכל השעות הללו, בעודו נתון במעצר בגין מעשה שלא ביצע. באפלת הלילה, לא העלה בדמיונו כי הדמיון החזותי בינו לבין הרוצח הוא מהפנט. ולא רק החזותי. העברית הקלוקלת, המבטא הרוסי הכבד, הפעם הראשונה שהוא נעצר בידי המשטרה, עמל הכפיים. לא קל לגנן. לא קל לרצף. אולי כמו שחשבו לשווא שזה אשם, גם ההוא – שכמה דומה לו – אינו אשם?
אם הגנן המסכן – שהיה מרוחק כשמונים ק”מ ממקום הרצח בעת התרחשותו – נעצר למספר ימים, אם הציבור חושב על סמך שברירי שמועות שא”ק היא שרצחה, מי יאמין לו ליוסי שידו לא הייתה במעל, כשיתברר כי סכר את פיו משך שנים. פתאום – יאמרו המלעיזים – נזכר שהשתתף בחילוץ הגופה, שהיה מהראשונים בזירת הרצח לאחר התרחשותו, שרגליו טבלו בדמה של המנוחה ושנעליו דרכו לצדה – נזהר לא לגעת – ומעליה. גם אם בתי המשפט – זה של מעלה וזה של מטה – יזכו אותו, ממשפט הציבור לא יחמוק.
ועכשיו כרמל שוב עם רוני. הקפה השחור העירם מהחלום.
“וואחד חלום רוני, הבאת לנו פה,” קרא לעברו כרמל.
“והסוף היה שמודיעים לי שהחלום שחלמתי התגשם. בערך. לא קראו לו יוסי והוא לא אהד את הפועל, אבל כל השאר היה די נכון.”