היא התקשרה אתמול בבוקר. דיבורה השוצף, כמו מים ניתכים לתוך בריכה בטבע, רימז לי ששערה סתור. אי אפשר להמשיך ככה, פלטה לעברי, ואני שמעתי ברקע את צופרי כלי הרכב ושוב ידעתי: כמה שהיא מרוכזת בנושא, כך היא עומדת יותר פעמים ברמזור הירוק.
ודמיינתי שהצופרים הופכים לחבטות של אלות מושחזות. המוני בני אדם צובאים על רכבה. מלפנים ומאחור. מלמטה ומלמעלה. והיא בשלה. ניצבת איתן. בעמדה עומדת. הירוק שוב איתנו. לא איתה.
וכשהיא כל כך מרוכזת היא ביקשה, שלא לומר דרשה, שלא לומר הפצירה שאוציא מייל דחוף לרופא של הקטנה. אם זה לא יצא בתוך דקות – נשמע קולה מקוטע בין צפצוף לצפירה – תהיה בעיה קשה עם הניתוח של מחר. ואני קפוא. דרוך. קשוב. לא מפחד ממנה כלל. נמר של נייר. מקליד בקפידה אות אחרי אות. מרוכז עם האגודל השמאלי בהיכון, נותן הקשה ב- SPACE בין מילה למילה.
והיא נואמת. מכתיבה. החבטות שבפח הרכב נדמות לי כיוצרות מקצב מבטיח. כמו מלחינות את מילותיה.
כל הכבוד – אני מעז להוציא עצמי מריכוז – איך היא שולטת בכל הפרטים. ההסטוריה הרפואית של הילדה. האבחנות עד כה – בואך לניתוח. דברי הרופאים. דברי האחיות. דברי הימים.
אוף, אולי די לחפור כבר. נזכר במנהרות של החיזבאללה והחמאס. מליוני גברים מדווחים מדי לילה שהם שומעים חפירות. אבל עכשיו בוקר והיא חופרת. וזה בכלל לא ניתוח מציל-חיים.
נרגש כולי אני שומע אותה מכתיבה: “בכבוד רב”. לא, תמחק ותשנה “בברכה”. מוחק ומשנה. מרים, לראשונה, את הראש, מחפש את ה- SEND ואבוי, פוגש מלמטה את האותיות CCRFV.
אוי לא.
17 שורות צפופות. קפס-לוק CAPS LOCK מזופת לחוץ וערימת ג’יבריש באותיות עצומות פוגשת אותי. רואה שחור. עוצם עיניי ושומע קול חרישי של צפצופים וחבטות.
שונא את הקפס-לוק. שונא שאין לו התראה מצפצפת, דוקרת, מנצנצת. משהו.
אחרי ההלם מצאתי את עצמי עונה לה: “ברור. בוודאי ששלחתי אליו. אין לי ספק שהניתוח יעבור בהצלחה. אני לא בטוח שהוא יבין את כל מה שהתכוונת אליו. אבל הי, אהובתי, הוא רופא מומחה ואת רק אמא מסורה. אני בטוח שגם אם לא הכול ברור, הוא ידע כבר איך לנתח.”